סַבָּא הַשָּׁמֵן וְסַבָּא הָרָזֶה הֵם טִיפּוּסִים שׁוֹנִים לְגַמְרֵי. הָאֶחָד תָּמִיד מְחַפֵּשׂ הַרְפַּתְקָאוֹת, מַמְצִיא סִפּוּרִים, וְהַבֶּטֶן שֶׁלּוֹ הִיא כְּמוֹ עָנָן שֶׁל קַצֶּפֶת. הַשֵּׁנִי אוֹהֵב דְּבָרִים קְבוּעִים, יֵשׁ לוֹ הַרְבֵּה מַחְשָׁבוֹת רְצִינִיּוֹת וְאֶצְלוֹ לֹא אוֹכְלִים שְׁטוּיוֹת. וְכָכָה הַנֶּכְדָּה שֶׁלָּהֶם אוֹהֶבֶת אוֹתָם, וְנֶהֱנֵית לְדַלֵּג בֵּין שְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת. אֲבָל יוֹם אֶחָד הַסַּבָּאִים שֶׁלָּהּ מַתְחִילִים לִהְיוֹת דּוֹמִים פִּתְאוֹם. אֵיךְ זֶה קוֹרֶה? וְהַאִם הִיא תַּצְלִיחַ לְשַׁכְנֵעַ אוֹתָם לַחְזֹר וְלִהְיוֹת כְּמוֹ שֶׁהָיוּ פַּעַם — כָּל אֶחָד יָחִיד וּמְיֻחָד?
