הכניסה אל "שדרך" איטית; עמודי הפתיחה הם גישוש, חיפוש אוריינטציה, ניסיון של התמקמות: היכן אנחנו? מתי? הגישוש הולך ומתגלה כגישושו של שדרך, סוכן של מיזם עתידני שתכליתו לשחזר את הזיכרון של תושבי כדור הארץ שאבד בסדרה של אסונות עולמיים.שדרך נשלח מן העתיד אל העבר, הרחק אל שנות השמונים של המאה העשרים, על מנת להתמקם בתוך תודעתו של חנניה אדף, נער בן חמש עשרה המתגורר בשדרות. הכניסה אל תודעתו של חנניה, מגלה שדרך, מכילה מפתחות לעבר שלו עצמו, לקיץ שבו היה בן שתים עשרה ושבו נספתה מרבית האוכלוסייה של המדינה הציונית והרשות הפלסטינית, ואתה משפחתו.
וכך, בבסיס הנובלה העתידנית החדשה של שמעון אדף – המתיכה בצורה מרתקת מיתולוגיה, פילוסופיה ופוליטיקה, לצד חזון דניאל המקראי ופריצות דרך טכנולוגיות – מקנן גם סיפור אנושי עצוב מאין כמותו המסופר בשקט גדול; והסיפור, השואל שאלות על זיכרון תרבותי ופרטי, ועל הדרך שבה התודעה האנושית חווה זמן, הוא, באופן הכרוך בכך, גם סיפור על נעורים ויתמות, פרידה לא מעוכלת מאב ומאם שנוכחים כנקודת מגוז מכמירת לב בעיבורו של הטקסט. תודעה על גבי תודעה, רגש על גבי רגש, תפיסה חושית אחת המתלכדת עם תפיסה חושית שניה, שדרך וחנניה מגששים אחר אותו נעדר, אחר אותו זיכרון חמקמק של הורים חסרים שהם בה בעת גם קרובים לאין שיעור, מבקשים לבוראם מחדש ולאחוז בהם, כהולוגרמה אשלייתית, אך גם נוכחת, בתוך הווה שניצב על סף אסון.
