המחלה שלי נדירה ומפורסמת. בגדול, אני אלרגית לעולם. אני לא יוצאת מהבית שלי, לא יצאתי ממנו שבע-עשרה שנה. האנשים היחידים שאני פוגשת הם אמא שלי והאחות שמטפלת בי, קרלה.
אבל יום אחד, משאית הובלות עוצרת מול הבית השכן. אני מסתכלת מהחלון ורואה אותו. הוא גבוה, רזה ולבוש כולו שחור- חולצת טריקו שחורה, מכנסי ג´ינס שחורים, סניקרס שחורים וכובע צמר שחור שמכסה לגמרי את השיער שלו. הוא שם לב שאני מסתכלת עליו ונועץ בי מבט. אני נועצת בו מבט בחזרה. קוראים לו אולי.
אולי אי-אפשר לחזות את העתיד, אבל ברגע הזה אני יודעת בדיוק מה עומד לקרות. אני הולכת להתאהב באולי. וזה כמעט בוודאות יהיה אסון.
