בכרך זה בא לסיומו מפעל הכינוס השלם של "הטור השביעי" במתכונתו הכרונולוגית ומוערת. אלא שככרך זה שונה מבחינה ספרותית מחמשת הכרכים שקדמו לו: בעוד שעד יוני 1959 נכתב "הטור השביעי" כטור שירית הרי שממועד זה נכתב הטור בפרוזה.
שני נושאים עיקריים עמדו במרכז "הטור השביעי" בשש שנותיו האחרונות: פרשת היחסים עם גרמניה ופרשת לבנון וגרורותיה עד לפילוג מא"י.
את עמדתו העקרונית בסוגיה הראשונה קבע נתן אלתרמן כבר עם חתימת הסכם השילומים ב- ,1952כשתמך בהסכם, אך התנגד נמרצות לכל נורמליזציה
של היחסים עם גרמניה, תרבותה ושפתה. להתנגדות עקרונית זו נתן ביטוי
בהיר ונוקב ברבים מטורי הכרך.
בסוגיה השנייה, פרשת לבון וספיחיה, תמך אלתרמן ברציפות בעמדתו העקרונית והנחרצת של בן גוריון בדבר החובה להקים וועדת חקירה משפטית שתבדוק מי אחראי לפרשה, עמדה שהובילה בסופו של דבר לפילוג מפא“י, ובדיעבד גם לקרע בין אלתרמן לביתו העיתונאי “דבר,“ שגרר אחריו, כנראה, גם את קיצו של “הטור השביעי“ בסוף אוקטובר .
