פברואר 1862. מלחמת האזרחים האמריקאית בת פחות משנה. הלחימה כבר ניטשת במלוא עוזה, ואט–אט מתחילה לחלחל ההבנה שהמאבק יהיה ארוך ועקוב מדם. באותו הזמן, בנו האהוב בן האחת–עשרה של הנשיא לינקולן, וילי, שוכב בחדרו שבקומה השנייה בבית הלבן, חולה אנוש. בתוך ימים, וילי מת ומובא למנוחות. עיתונים מדווחים כי לינקולן מוכה היָגון חוזר לבדו אל כוך הקבורה פעמים אחדות כדי להחזיק בידיו את גופת בנו.
וילי לינקולן מוצא את עצמו בכור מַצרף משונה, רוחש רוחות רפאים משוטטות, מרחמות, מתווכחות, ונתונות בסיגופי חרטה יוצאי דופן. בעיצומו של מצב המעבר הזה – המכונה, במסורת הטיבטית, בַּארְדוֹ – פורץ מאבק אדירים על נשמתו של וילי הקטן.
"לינקולן בבַּארְדוֹ" הוא הישג ספרותי מעורר השתאות של אחד הכותבים החשובים והמשפיעים ביותר מבני דורו. סונדרס ממציא צורה חדשה, מפעימה, הפורשת לפנינו פנורמה תיאטרלית וקליידוסקופית של קולות – חיים ומתים, היסטוריים ומומצאים – כדי לשאול שאלה נצחית עמוקה: איך אנחנו חיים ואוהבים בעודנו יודעים שכל מה שאנחנו אוהבים בהכרח ייגמר?
