| אֲנִי הֲכִי אוֹהֵב אֶת יוֹם שְׁלִישִׁי,
כִּי בְּכָל יוֹם שְׁלִישִׁי סַבָּא לוֹקֵחַ אוֹתִי מֵהַגַּן. לְסַבָּא שֶׁלִּי יֵשׁ תָּמִיד יָדַיִם חַמּוֹת, וּכְשֶׁהוּא נוֹתֵן לִי יָד אֲנִי לֹא מְפַחֵד מִכְּלוּם. אֲפִלּוּ לֹא מֵהַחֹשֶׁךְ. "סַבָּא, מוֹרִיס וַאֲנִי" הוּא סִפּוּר שׁוֹבֵה לֵב עַל חֲבֵרוּת אַמִּיצָה בֵּין סַבָּא, נֶכֶד וְכֶלֶב, שֶׁמַּפְלִיגִים יַחַד בְּיַם הַדִּמְיוֹן. כְּשֶׁחַיָּבִים לְהִפָּרֵד, הוֹפְכוֹת הַהַפְלָגוֹת הַדִּמְיוֹנִיּוֹת לְזִכְרוֹנוֹת מְתוּקִים בְּיָם שֶׁל אַהֲבָה שֶׁלֹּא נִגְמֶרֶת לְעוֹלָם. |