בזריזות נגש ישראל מאיר הקטן, תפס בידיו הקטנות בשני הדליים, ובבת אחת שפך את כל תכולתם על גבי האדמה הבצית. רק כאשר ודא שאף טפת מים לא נותרה בדליים, הניחם שוב על יד הבאר, וחזר לביתו.

'לו היו יודעים היהודים כמה גדול עוונו של מי שמדבר לשון הרע וכמה רעה הוא גורם לעצמו ולסביבתו, ודאי היו נזהרים יותר', חשב לעצמו, ובאותו רגע החליט לכתב ספר מקיף על כל עניני שמירת הלשון. הוא ידע איך יקרא לספר הזה: 'חפץ חיים',

מאז למד ה'חפץ חיים', שלשון הרע אסור לומר אפלו על עצמו, כדי לא לגרם מבוכה ולהכשיל אחרים. עם הזמן, כאשר יותר ויותר אנשים הכירוהו, שוב לא הצליח ה'חפץ חיים' להסתיר את זהותו, כי מי שבורח מן הכבוד - בסופו של דבר הכבוד רודף אחריו...