"פגשתי את רֶדָה בערב חג המולד. חזרתי הביתה אחרי ארוחת ערב עם חברים בארבע לפנות בוקר בערך. הוא ניגש אליי ברחוב ולבסוף הזמנתי אותו לעלות אלי. בילינו את שארית הלילה יחד, דיברנו, צחקנו. לקראת שש הוא שלף אקדח ואמר שהוא עומד להרוג אותי. הוא השפיל אותי, חנק אותי, אנס אותי."

חודשים אחדים אחרי התקיפה הזאת מספר עליה אדואר לואי לאחותו לפרטי פרטים, ושומע אותה מספרת אותו בשפתה שלה לבעלה. שתי הגרסאות של תיאור התקיפה והניסיון של שני המסַפּרים להתמודד עם האירוע ועם הטראומה שבאה בעקבותיו משתלבים אלה באלה ומרכיבים יחד יצירה ספרותית מרתקת.

לואי חוזר בספר זה אל האלימות, אלימות שהופנתה כלפיו אך גם אלימות בשדה רחב יותר, משפחתי, חברתי, לשוני. הוא מערער על מושגים בסיסיים כמו אמת ושקר בספרות אוטוביוגרפית ושואל על עצם האפשרות להתמודד עם המציאות באמצעותה.

"אני מנסה לבנות לעצמי זיכרון שיאפשר לי לשחרר את העבר, שיעצים אותו וישמיד אותו בנשימה אחת, כך שככל שאזכור אותו ואתעה בשרידי הדימויים שנותרו ממנו, כך אפסיק אני לעמוד במרכזו". -- מאתר ההוצאה.