"אנה יורדת למרתף ומציירת על גבי הציורים של אביה, שכבה על שכבה. האיש שאנה אוהבת מגמגם. המרווחים בין מילותיו הם לה כחרכי נשימה, אבל החללים הנפערים בתוכה רעבים והיא אוכלת להשביעם. היא טווה את ימיה בבקרים והם מתפוררים תחת ראשה בלילות. אנה דורשת בעולם בצעדים קטנים, וכשהיא יוצאת אל השמש הבדידות נופלת ממנה כצל. היא זוכרת צמח שהוריק מתחת לחלון חדר הילדים, והם היו מגדלים אותו בחלומותיהם עד שנכרת. מה שנכרת לא ישוב ויצמח, אבל אנה מחכה: היא לא יודעת לְמָה, אבל היא מחכה. שכבה על שכבה, בכישרון מרעיד ובלשון עשירת–תהודה, מדויקת עד נימי–נימיה, מציירת חבצלת לואיס–חן דיוקן של חיים נסתרים, העשויים אינסוף קיפולי זמן, הדים רחוקים ושפות נשכחות, ובה בעת משתברים בחוּדוֹ של הרגע."
