מלחמת יום הכיפורים לא היתה מחדל נקודתי ותחום בזמן, אלא פרי תהליכים שיסודם במנטליויות השונות של הצדדים לסכסוך. התהליכים האלה נמשכו שנים מאז מלחמת ששת הימים, ובמרכזם עמד חוסר ההבנה הישראלי את השינויים שעברו היריבים לצד תנאי הזירה החדשים. המלחמה לא היתה מלחמת ברירה. היא לא היתה נצחונו הגדול ביותר של צה"ל, רחוק מזה. היא גם לא היתה הטראומה הלאומית האולטימטיבית.
היא היתה מלחמה אמיתית, על כל השכול, הצער, הסבל והמשקעים הכרוכים במלחמה ונמשכים אחריה, וגם עם כל הגבורה, הדבקות במטרה, הנחישות, ההתנדבות והסולידריות שעולים על פני השטח בזמן מלחמה. מעל לכול, היא לא היתה עוד חוליה בשרשרת המלחמות שפקדו את ישראל, אלא מלחמה שהביאה להסכם שלום ראשון בין ישראל ובין מדינה ערבית, הסכם שלא היה אפשר להעלותו על הדעת לפניה, גם לא באקטיביזם רטרואקטיבי שמתיימר לדעת "מה היה קורה אילו".
-- מאתר ההוצאה
