מאז פרסומה ב־1981 הפכה יצירה אהובה ומחתרתית זו לקלסיקה שתורגמה לשפות רבות. אן קמרון הגדירה עצמה כמתווכת וכמתעדת של נשי העמים הראשונים שחיו בחוף הצפון־מערבי של קנדה, וליתר דיוק בנות העם שחי על האי וֶנקוּבֶר – להן מוקדש ספר זה, והצליחה לייצר קול פמיניסטי תומך ומשמעותי.
בנותיה של אשת נחושת אורג יחד מיתוסים קדומים ודמויות היסטוריות שהשתייכו לעם מטריארכלי שעבר אונס וחורבן פיזי, תרבותי ורוחני על־ידי הכובשים הספרדים והכמרים הנוצרים. מורשתם הועברה בעל־פה לאורך דורות מפי הזוכרות, שהשתייכו לאגודות נשים מחתרתיות שהוקמו במטרה לשמר את מסורות עמי הילידים.
קמרון ליקטה את הסיפורים בזמן שחייתה בקרב שרידיהם של בני עמים אלה, והעלתה אותם לראשונה על הכתב. הם הופכים דימוי נשגב של כוחה החברתי והרוחני של האישה לאפוס רב עוצמה, המתייחד בסגנונו ובתוכנו.
