"באחד הימים ארזה תיק קטן ונסעה אליו. ברכבת נסעה, וים כחול מנצנץ בזהרורי שמש נצמד אליה. קריצות מבוישות הציצו משמלתה, שתפרה במיוחד לפגישה המחודשת. לראשונה העמיקה קצת את המחשוף. חשבה על שמלת כלולותיה, על האנשים בקרון הרכבת, מביטים בה כאילו היו אורחים בחתונתה. הרכבת משקשקת, והעצים אצים, נסים על נפשם. במרחב המתנועע גפן חובקת בית לבן קטן. הבית והגפן נעלמים, אבל לא רינה. היא אל העתיד שלה נוסעת."
 

ישראל, שנות השישים. בין המעברה לשיכונים, בין הקיבוץ לכרמל, ארבע נשים משתוקקות לאהבה, מחפשות הבנה, רודפות חלומות. 

רינה, שנולדה יתומה, נושאת את עיניה לאחותה הגדולה אורליה – מלכת היופי של המעברה, שאינה חוסכת את שבט לשונה מאיש, אבל עליה שומרת כנמרה. רוחמה, אחותן למחצה, נכרכת אחרי שתיהן, ובבית יראה משלמה, בעלה. והחברה מהכרמל, ורדה, סופרת ומשוררת חסרת מנוח, מסכסכת את תמונת עולמן עם מילים שאינן מכירות ותשוקות שלא העלו על דעתן. לאורך השנים הן יודעות בעלים ומאהבים, מפחי נפש ומכאובי לב, צחוק מתגלגל ויופי עוצר נשימה. 

על כל הדברים הללו שלא תמיד קל להבין, לא כל שכן לבטא, כותבת לידיה בר־אב באישה מספרת לך. בפרקים קצרים, בשפה פיוטית ובעין חומלת היא שוזרת את מסכת חייהן של ארבע נשים ומשיבה אהבות נשכחות.