שבי
"לא", אני אומרת, מנסה להישמע נחמדה אך נחרצת, "אל תיגע בסירים, ובכלל, זה מאוד לא בטיחותי להוריד אותם בעמידה. אתה לא חושב?"
אני שולחת עוד מבט מוטרד לכיוון הכיסא הריק, שהפעם ניצב ליד השולחן.
"אני עומד יציב, לא פחות ממה שאחרים יושבים", הטון של צבי מסויג. הבעה מרוחקת עולה על פניו. אני לא חושבת שהוא נפגע, וקשה לי להבין מה מציק לו.

צבי
"בוודאי", אני אומר בביטחון של מנוסה, "אם יש לו רגישות תחושתית ברגליים, יהיה לו קשה לגרוב גרביים עם תפר באמצע כף הרגל. הוא מתלונן על זה?"
"כן," החבר שלי עונה בטון עצבני, "הוא אומר שקשה לו ללכת כך. ואני לא מבין למה הוא חייב ללכת בכלל."
אני לא יודע איך להסביר לו...

עולם נכה מנגיש בפנינו תמונת מצב שרק מעטים יכולים לעמוד בה. כל השאר יושבים על כיסאות הגלגלים, והם יוצרים את הנורמה ואת הכללים.
זהו סיפורו של צבי, המנסה לפסוע בין דרישות החברה ליכולות השונות שלו.
זהו הסיפור של שבי, הרוצה כל כך לקבל ולעודד, אך מתקשה לשבת מהצד מול קשיים שלא התכוננה אליהם.
זה הסיפור של רבים מאיתנו, מהצד המתמודד או המיושב...