הַקַּיִץ הָיָה חַם, אָרוֹךְ וְיָבֵשׁ, וְעֵץ הָאַלּוֹן נַעֲשָׂה עָיֵף וּמְאֻבָּק יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִיּוֹם לְיוֹם. יוֹם אֶחָד שָׁמְעָה אוֹתוֹ בִּרְכוֹתֵינוּ חוֹרֵק וְנֶאֱנָח. הִיא הִצְמִידָה אֶת הָאֹזֶן הַפִּצְפֹּנֶת שֶׁלָּהּ אֶל הַגֶּזַע שֶׁלּוֹ וְשָׁמְעָה אוֹתוֹ לוֹחֵשׁ: ”גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם...”
בְּהִתְבּוֹנְנוּת הַחוּצָה, אֶל סְבִיבָתָהּ, מְגַלָּה הַקִּפּוֹדָה בִּרְכוֹתֵינוּ רְמָזִים שֶׁמְּבַשְּׂרִים עַל שִׁלְהֵי הַקַּיִץ. וּבְמַקְבִּיל, בְּהִתְבּוֹנְנוּת פְּנִימָה, מִתְגַּלֶּה סִפּוּרָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת הַקִּפּוֹדִים הָעֲמֵלָה יַחַד, בְּשִׁתּוּף וּבְקַבָּלָה, וּמִתְכּוֹנֶנֶת לְחִלּוּפֵי הָעוֹנוֹת וּלְבוֹאוֹ הַמְּיֻחָל שֶׁל הַגֶּשֶׁם. סִפּוּר עָדִין וְשׁוֹבֵה לֵב עַל הַכְּמִיהָה לְבִרְכוֹת הַטֶּבַע הַמַּעֲנִיקוֹת חַיִּים.