”בְּאֵיזֶה אֵזוֹר סַבָּא נִמְצָא?” שָׁאֲלָה עַלְמָה, מַבִּיטָה מַעְלָה עַל עַנְנֵי הַנּוֹצָה וְסוֹפֶרֶת כַּמָּה הֵם. ”יֵשׁ עֲשָׂרָה עֲנָנִים,” אָמְרָה, ”וְסַבָּא נִמְצָא עַל עָנָן מִסְפַּר חָמֵשׁ. הִסְתַּכְּלוּ, זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ צוּרַת פַּרְפַּר.” אֲבָל עֲנָנִים מִשְׁתַּנִּים וְזָזִים וּפִתְאוֹם נֶעְלַם לָהּ הַפַּרְפָּר וְהִתְחַבֵּר לְעָנָן אַחֵר. הַחִיּוּךְ נֶעְלַם לָהּ וּלְרֶגַע שׁוּב אָמְרָה: ”כַּנִּרְאֶה סַבָּא עָבַר לְאֵזוֹר אַחֵר.”
סִפּוּר מָלֵא עָצְמָה בְּמִשְׁפָּחָה רַב-דּוֹרִית, שֶׁנּוֹגֵעַ בְּאָבְדָן, בְּהֶמְשֵׁכִיּוּת וּבְאַהֲבָה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר דֶּרֶךְ קֶשֶׁר מְיֻחָד בֵּין נִינָה לַסַּבָּא-רַבָּא שֶׁלָּהּ.
