״מקשקשים הרבה על סולידריות ועל קרובי משפחה, אבל אתה יודע, לרוב הזקנים מתים לבד. הם גרושים, או שמעולם לא היו נשואים; מעולם לא היו להם ילדים, או שהם כבר לא בקשר איתם. להזדקן לבד זה כבר לא תענוג גדול; אבל למות לבד זה הדבר הכי גרוע שיש.״
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, טווה מישל וולבק עלילה אינטימית, משפחתית ונוגעת ללב, שכמוה טרם הכרנו בספריו. הסופר הגדול של הניכור המערבי הפוסט-מודרני מציע לנו כאן גם אופק אחר, ודמויותיו מגלות בהדרגה זו את זו, כמו גם את אנושיותן-הן. בלשונו המתריסה וההומוריסטית הוא מספר לנו כעת על סופם של החיים, על ההזדקנות והמחלה, אך גם על הגאולה שבאהבה ובתשוקה.
