אני לבוש בחליפה הכי טובה שלי ועומד ממש מאחור עם בקבוקון ויסקי בכיס הפנימי של הז'קט. אני עוטה על פני ארשת של אומץ וצופה בה צועדת קדימה אליו.
כי זה מאוחר מדי.
אני לא מוכן להיות המניאק שיגרום לה לבכות ביום חתונתה, אבל אני מת לומר לה מה שתמיד ידעתי: שהיא החברה הכי טובה שלי, אבל אין לה מושג שגם הלב המזוין שלי וגם הנשמה שלי נמצאים בבעלותה.
כל צעד שהיא עושה מרחיק אותה ממני ומקרב אותה אליו. כל צעד כופה עלי להסתכל לאמת בעיניים: התאהבתי במישהי שלא יכולה להיות שלי. אם היא רק תסתובב אולי היא תבין שהוא לעולם לא יוכל לאהוב אותה כמו שאני אוהב אותה.
אני לא אהרוס את היום המושלם הזה, אבל לבי השבור מפציר בי לנסות לשכנע אותה:
תבחרי בי.
