"אוהבים רק את מה שלא בועלים במלואו".

'הכלואה' הוא סיפור אהבה וקנאה המהווה יחד עם 'אלברטין איננה' חטיבה עצמאית בסאגת 'הזמן האבוד'. זהו הכרך החמישי מתוך שבעת כרכי המחזור במקור. הוא החל להיכתב בימי האבל של פרוסט על מותו של אלפרד אגוסטינלי, אהובו, נהגו ומזכירו, שנהרג במאי 1914, בתאונת טַיִס. פרטים רבים מחייהם המשותפים, שלא האריכו למעלה מחודשים בודדים, דומים להפליא לחיי המְסַפֵּר עם אלברטין, שנמשכו מן הסתיו אל האביב. העבודה הסופית על 'הכלואה' הסתיימה ערב מותו של המחבר ב־1922. 

הספר נקרא כטריפטיכון: משני צדדיו יחסי מרסל עם אלברטין, ובמרכזו נגינת "השביעייה": יצירה עלומה של וֶנטֵיי, מורה לפסנתר שכוח־אל מקומברֶה, שתפוענח לאחר מותו, ותבוצע לראשונה בקונצרט הצפוי בטרקלין וֶרדוּרֶן. היצירה תנוגן בידי בן־חסותו של הברון דה שַׁרלוס, מורֶל, המשמש את שני המינים. 

אלברטין, תמיד בתנועה, תמיד במנוסה, היא "אֵלת הזמן הגדולה". היא האופנה המשתנה תדיר והיא התשוקה והקפריזה. בקוטב המנוגד לה המוזיקה של וֶנטֵיי, הבנויה פראזות קבועות. הקומפוזיטור הנידח הוא החדשן לעד, הוא החי ההולך לפני המחנה.

התרגום העברי רואה אור בשנת המאה למותו של מרסל פרוסט  (18.11.2022). קוראים בשפת המקור ובלשונות התרגומים צירפו למעגל האינטימי שלהם דמויות שעלו וירדו בסולם 'הזמן האבוד': הסבתא, האם, פרנסואז, סוואן, וֶרדוּרֶן, שַׁרלוס, וגם אלברטין. עם כל קריאה בהן דומה כי עודן משמשות פריזמה שמבעדה משתברת ומתבהרת לקוראים דמותם שלהם־עצמם. הם זוכים לקבל תצלום נפש משובץ בטבעת הזמן.