ספרו המחדש של ד"ר יוסי קליין־עברי דן בתאוריות ופרקטיקות אסתטיות, ארכיטקטוניות, ואוּרבניות, פרי הגותם של אינטלקטואלים, מנהיגים פוליטיים ואדריכלים רוויזיוניסטים, ביניהם, זאב ז'בוטינסקי, אב"א אחימאיר, אורי צבי גרינברג, איתמר בן אב"י, הרי לוריה ושלמה גפשטיין אישים אלו היו שותפים לניסיון כינונה של אסכולה ארכיטקטונית רוויזיוניסטית, שכמעט ואינה מוזכרת במחקר הקיים.

בספר מנותחת פרשת התכנון וההקמה של הבניין הבית"רי החשוב ביותר בארץ־ישראל − בניין מצודת זאב, שתוכנן על ידי האדריכל הרי לוריה ונבנה בתל־אביב בין השנים 1935 ו־1940. כפי שיפורט, השפעת המנהיגות הבית"רית על תכנון בניין מצודת זאב הייתה גדולה והוא עוצב כמונוּמנט פוליטי ותעמולתי, שהארכיטקטורה ה"לאומית" שלו נוגדת את המודרניות ועמוסה ברכיבים פיגורטיביים וסמליים, בסתירה מוחלטת לאתוס ולתפיסות הדומיננטיות בתל־אביב. תל־אביב הצטירה כ"עיר חדשה", שמנהיגיה ואדריכליה חתרו להקנות לה מעמד של מרכז מודרניסטי מקומי ועולמי. במושגיו של ולטר בנימין, יש להחשיב את "הארכיטקטורה לא ארכיטקטורה" של בניין מצודת זאב, כתוצר מובהק של תהליכים של "אסתטיזציה של הפוליטי", כשאחת המסקנות המרכזיות של מחקר זה היא מסקנה אתית, על פיה ארכיטקטורה אינה רוויזיוניסטית, בולשביקית, סוציאליסטית או אחרת, וכל ניסיון לרתום אותה לצרכים פוליטיים סותר את מהותה ובשל כך הוא נדון לכישלון.

ד"ר יוסי קליין־עברי הוא אדריכל ומרצה במחלקה לארכיטקטורה ובתוכנית לתואר שני בעיצוב אורבני בבצלאל, ירושלים