"אני נושם עמוק וצולל אל ים הכותנה הלבן. דרכים חקלאיות מצלקות אותו שתי וערב. זריחות ושקיעות באות והולכות, צובעות את פקעות הכותנה הלבנות בגוונים אדמדמים של בעירה אטית. מעליי זורמים נחלים שחורים של קָאָקִים. עננים ירוקים של דררות מנמיכים ועוטפים את השדה בערפל ירקרק ורגעי, מתרוממים וממשיכים אל עצי האקליפטוס שלחופו המרוחק. ריבוא של שמשות משרקרקות מתגלות כלהקה גדולה של שרקרקים, שמנצנצים בשלל צבעים מתכתיים. בינות להם מפזזות בזריזות סנוניות רפת ומערה, גם כּוּכִיוֹת בודדות וצנועות למראה."
מחברות הצפרוּת מלאות בשעות ובשנים של התבוננות בציפורי ישראל. אבל עבור פיקי איש שלום, להיות צַפָּר משמעו גם להיות ולהביט בנופי הארץ: בבעלי חיים אחרים (עם העדפה ברורה לפרפרים), בצומח, במרחב, ובכלל זה בחייו של הצפר עצמו, על מעלותיהם ומורדותיהם.
מביתו שבקיבוץ חולדה יוצא פיקי איש שלום, מאז נעוריו, למסעות צפרות ברחבי הארץ, עם העדפה לא מוסתרת לצד דרום. הוא מוסר את שראו עיניו ואת שהרגיש לבו בשפה פואטית ועשירה, שתדבר גם לקוראים שאינם צפרים – אבל אולי ישקלו להיעשות לכאלה בעקבות קריאת הספר.
