מישה

אני לא יכול לכבוש את החיוך כשאני קורא את המכתב שלה. היא מתגעגעת אליי.

כשהייתי בכיתה ה', המורה שלי החליטה על פרוייקט משותף עם בית ספר אחר – חברים לעט. המורה בכיתה השנייה, שחשבה שמישה הוא שם של בת, ציוותה אותי לתלמידה שלה, ריאן. המורה שלי, שחשבה שריאן היא בן, הסכימה.

מהר מאוד הבנו את הטעות. ובתוך זמן קצר, כבר התווכחנו על הכול. איזו פיצה הכי טעימה. אנדרואיד או אייפון. האם אמינם הוא הראפר הכי טוב אי פעם...

וזאת הייתה רק ההתחלה. במשך שבע השנים הבאות, היינו רק שנינו.

היא תמיד כותבת לי על נייר שחור, בדיו כסופה. לפעמים אני מקבל מכתב בשבוע, לפעמים שלושה ביום אחד, אבל אני זקוק להם. היא היחידה שעוזרת לי לא לאבד את הכיוון, שמרגיעה אותי, שמקבלת אותי כפי שאני.

היו לנו רק שלושה כללים. בלי רשתות חברתיות, בלי מספרי טלפון, בלי תמונות. היה לנו משהו טוב. למה להרוס אותו?

עד שאני רואה במקרה ברשת תמונה של בחורה. קוראים לה ריאן, היא אוהבת את הפיצה של גאלו ומעריצה את האייפון שלה. מה הסיכוי?

על הזין שלי. אני חייב לפגוש אותה.

אלא שלא ציפיתי לשנוא את מה שאמצא.
 

ריאן

הוא לא כתב לי כבר שלושה חודשים. משהו קרה. האם הוא מת? נעצר? מהיכרותי עם מישה, אני יודעת ששתי האפשרויות הגיוניות.

אני משתגעת בלעדיו. אני צריכה לדעת שמישהו מקשיב לי. זאת אשמתי. הייתי צריכה לבקש ממנו מספר טלפון או תמונה או משהו.

יכול להיות שהוא נעלם לתמיד.

או שהוא ממש מתחת לאף שלי, ואין לי מושג.

-- מהכריכה האחורית