אולם הרגש הוא מיטב הפיכחון ושיקול הדעת של המשורר, כאשר הוא נכון וחם ובהיר ועוצמתי. הוא משמש לרוח הן רסן והן דורבנות. הרגש משתמש בחום כדי להניע את הרוח קדימה, ובעדינות ובנכונות ובבהירות הוא מתווה לה את הגבול ואוחז בה שלא תיפול; וכך הרגש הינו תבונה ורצון גם יחד. אך אם הוא עדין ורכרוכי מדי הוא נעשה ממית, נהפך לתולעת מכרסמת. אם הרוח מגבילה את עצמה, מתעורר ברגש חשש גדול מדי אל מול המחסום הזמני, חום גבוה מדי, אובדן בהירות, ודוחף את הרוח באי-שקט חסר פשר אל מה שאין לו גבולות; אם הרוח חופשית יותר, ומתעלה לעת עתה אל מעל לכללים ולחומר, מתעורר ברגש גם חשש מן הסכנה שמא הרוח תאבד את עצמה, כפי שחשש קודם לכן מפני המוגבלוּת, הוא לובש כפור וקהות, ומתיש
את הרוח עד כדי שקיעה וחידלון, ער שהיא משתעבדת לספקות מיותרים. ואם הרגש כה חולה, המשורר אינו יכול להועיל בדבר פרט לכך שבשום אופן לא יניח לרגש להבהיל אותו.
