אֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ עוֹמֶדֶת בַּמִּטָּה

אוֹחֶזֶת בַּבַּרְזֶל.

אֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ נוֹשֵׂאת אֵלַי

עֵינַיִם שׁוֹאֲלוֹת

בְּלִי הַמִּלִּים שֶׁלָּךְ וּבְלִי הַצְּחוֹק

וּבְלִי הַבֶּכִי.

אֲנִי כּוֹתֶבֶת לָךְ (טִפְּשִׁי כָּל כָּךְ,

הֵן לֹא לָמַדְתְּ לִקְרֹא עֲדַיִן)

גֶּשֶׁר בֶּכִי

עַל תְּהוֹם בֵּית הַתִּינוֹקוֹת.

בספר ביכורי השירה שלה, מצלצלת ליאורה גולדמן בקול עז וצלול. נדמה כי אותו קול שרוסן ובוטל במשך שנים ארוכות, בוקע כעת בשירה בהירה ונוקבת. בשפה פואטית ייחודית לה, נעה גולדמן בין מבע אינטלקטואלי ציני, מפוכח ומלא הומור, לבין מערבולות רגשיות חשופות, סחופות כאב, בדידות וכמיהה.

גולדמן מיטיבה להלך על החבל הדק של גשר הבכי שהיא מותחת בין ילדותה בקיבוץ ובין ההווה, מבלי להתאבן או ליפול. זוהי שירה מזוקקת ומפתיעה בעוצמתה, השוברת מסורת ארוכת שנים של השתקת נשים ונשיותן.