"שבי, די. אני לא נושך בלי רשות."

אנחה כבדה נמלטת מבין שפתיי ואני צונחת לצידו על הכיסא. "מה אתה אומר. כיתה ג', בשיעור של גברת פישר, ויש לי צלקת שתוכיח את זה."

זיוף. זה מה שאנחנו. זה מה שהסכמנו להיות.

חשבתי שזה יהיה קשה יותר, לשכנע את כולם שכוכב הפוטבול של בית הספר שייך לי, אבל שיחקנו את התפקידים שלנו היטב. למעשה, טוב עד כדי כך שהגבולות שהצבנו מתחילים להיטשטש, ובסוף נעלמים לחלוטין.

הנה הבעיה: כשמעמידים פנים בזוגיות, תמיד יש צד אחד שעושה את זה טוב יותר, ועד שאני מבינה את הטעות שלי, כבר אין דרך חזרה. ברגע שאני מאמינה לשקר שהצגנו לכולם, הכול מתמוטט עליי.

מתברר שניקו ואני מעולם לא שיחקנו באותו המגרש.

הוא לא היה חייב לשבור את ליבי כדי לנצח, אבל הוא עשה את זה בכל מקרה.

"לזייף את זה" מאת מייגן ברנדי, סופרת רבי המכר של וול סטריט ג'ורנל ויו־אס־איי טודיי, הוא סיפור על גיבור שנלחם עבור האישה שלו ואישה שמתכחשת לאהבה שלה, עד שהם כבר לא יכולים יותר להתחמק מהאמת.