"שורשים מתארכים באוויר", ספר שיריה המטלטל של נעמי לבנון-קשת, נע בספירלה שבין גוף לרוח. היא נוגעת באופן ישיר, חושני וחכם עד מאוד בתנועה העמוקה שבין שורשים לאוויר, בין אדמה לצמרות, בין משפחה לזרות; ובאופן קונקרטי: בין היות ילדה בכורה להורים ניצולי שואה לבין האפשרות "להתארך", לפתוח חלון, לגמוע אוויר ולהתריס על תשוקת החיים כנגד המוות. זהו ספר על תנועה גדולה, תנועת חיים מהפנים אל החוץ, ובו-בזמן זהו גם ספר על בית. יסוד בית. "כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים הַהוֹרִים שֶׁל רֻבֵּנוּ בָּאוּ מִ'שָּׁם'", היא כותבת בפתח ספרה ומובילה אותנו למסע לבריאת ארץ ה'כאן'. מהי ארץ ה'כאן'? זו ארץ חמקמקה אך הכרחית. פעם היא נחבאת בקיפולי זרועות האב המחבק, פעם במזוודה כחושה ופעם 'באוהל מועד פרטי'; ובאופן העמוק ביותר היא נמצאת בשפה. ארץ ה'כאן' של נעמי לבנון-קשת מגולמת במשכן העברית, בלשון השירה.
"שורשים מתארכים באוויר" הוא למעשה ספר שמוליך אותנו מן המצוקה אל התקווה, מן האבדן אל הזהות – בורא עולם חדש מתוך עולם חרב. וכיום, בימים קשים ומרים בישראל, האין כולנו זקוקים לכך?
