לדורית החוששת לפוש בלב השומקום

שָׁם אֵין קוֹלוֹת
זוּלַת מַשַּׁב הָרוּחַ,
צְרִיחַת הַשְּׁחָפִים
וּקְפִיצַת הַדּוֹלְפִין
מִתּוֹךְ הַמַּיִם
וְאֶל תּוֹכָם.
אַיַּל הַצָּפוֹן
גּוֹרֵר בְּקַרְנָיו
עֲנָנִים אֲפֹרִים,
וְרַק כָּךְ
הַשָּׁמַיִם
מִתְבַּהֲרִים.
דּוֹלְפִינִים לְעוֹלָם
לֹא מִתְחָרִים שָׁם
וּשְׁחָפִים לֹא לוֹעֲגִים
זֶה לְקוֹלוֹ שֶׁל זֶה.
אַל תֹּאמְרִי נוֹאָשׁ –
שָׁם הָרוּחַ צָלוּל כָּל כָּךְ,
שֶׁאוּלַי אִם נַטִּיל פֶּתֶק אַהֲבָה אֶל תּוֹכוֹ,
הַפֶּתֶק יִמְצָא אֶת דַּרְכּוֹ אֶל מִי שֶׁהָיִינוּ.