כשמונה שנים, מ-1954 עד 1962, נמשכה מלחמתה העקובה-מדם של צרפת נגד העם האלג'יראי, שהתקומם נגד השליטה הצרפתית בארצו לאחר 124 שנים של כיבוש והתנחלות. משלב מסוים במלחמה, ה"אירועים" באלג'יריה (כפי שכונתה המלחמה בצרפתית מכובסת) התחילו לאיים גם על השלטון הדמוקרטי בצרפת עצמה. נדרשה מנהיגות אמיצה כמו זו של הגנרל דה גול כדי שצרפת תסכים לאפשר את קיומה של אלג'יריה עצמאית. וכמיליון מתיישבים צרפתים שבו-היגרו מאלג'יריה לצרפת.

לדברי אליסטר הוֹרן, הסופר-העיתונאי הבריטי שחיבר את הספר המקיף ביותר על מלחמת אלג'יריה, זו היתה מלחמת הדה-קולוניזציה האחרונה. האומנם? האם אנחנו, הישראלים – שזכינו לעצמאות ב-1948 תוך כדי השתחררות משלטון קולוניאלי – לא מנהלים היום בעצמנו מלחמה נגד עַם שנאבק על עצמאותו? האם תצליח ישראל לכפות על העולם להכיר ב"שטחים" כחלק מן השטח הלגיטימי שלה, או שמא תיאלץ בסופו של דבר להכיר בזכותו של העם הפלסטיני למדינה משלו?

אורי דרומי עוסק שנים רבות בלימוד מעמיק של הסיפור הצרפתי-אלג'יראי, ובהשלכות האפשריות שלו על הסיפור "שלנו" כאן. גם לוֹ אין ספק: ההבדלים בין הקונפליקט הזה ובין הסכסוך הישראלי-פלסטיני הם רבים ועמוקים. ובכל זאת: קווי הדמיון גם הם מרובים וברורים – וכואבים. המשך השליטה של ישראל בשטחים שכבשה ב-1967 – הגדה המערבית ורצועת עזה – רחוק מלהיות עובדה מוגמרת, וחילוקי הדעות בציבור הישראלי בשאלה הזאת מסַכּנים את עצם קיומה של ישראל. אנחנו חוֹוים את הקרע הזה באופן יומיומי, באלף ואחת דרכים.

הספר "אלג'יריה זה כאן?" מציב בפנינו מראָה עם סימני שאלה: האם נדע פעם ללמוד משגיאות של עצמנו? ומשגיאות של אחרים?