הטונגשו ("הספר החודר") מציג תמונת אדם ותמונת דרך ההופכת למי שהוא. הדרך (דאו) דינמית ומשתנה וגם ההולך בה משתנה. ובמעשה ההליכה מגיע האופק למימוש עצמי. הדרך היא בראש ובראשונה מפגשים בין בני אדם המתייחסים זה אל זה באופנים שונים. ציר הדרך הוא מידת האנושיות (רן), תשתיתה הוא התום (צ'נג), סימני הדרך והתמרורים הם המנהגים (לי) והיעד אליו כל הולך והולכת שואפים אך אליו יוכלו רק להתקרב ולעולם לא להגיע למימוש מלא - הוא החכמה (שנג). הטונגשו נכתב בסין של המאה ה-12 על-ידי ההוגה ג'ואו דון-יי. הוא מסמן את פתיחתו של עידן חדש בהגות הקונפוציאנית, עידן שבו התגבש הקונפוציאניזם לכדי הומניזם המדגיש את הקשר שבין תיאוריה לפרקטיקה. ; הספר מובא כאן לראשונה במלואו בתרגום לעברית מלווה בפרשנותו של המלומד הגדול ג'ושי, (מעין 'רש"י של סין') ועם פרקי פרשנות בת ימינו. כמעין הקדמה לטונגשו, מתורגם כאן גם החיבור הקצר טאיג'יטו שואו ("השרטוט של הגבול העליון ופירושו") המהווה קשר בין הבנה תיאורטית לתנועת העולם אל הפרקטיקה המוכרת של אמנות הלחימה של הטאי-צ'י צ'ואן.