השלושה בנובמבר 2002 הפך לציון דרך חשוב בתולדותיה של תורכיה המודרנית. ביום זה זכו רג'פ טאיפ ארדואן, אסלאמיסט שנוי במחלוקת, ומפלגתו "הצדק והפיתוח", בניצחון פוליטי סוחף, ובתורכיה הורכבה ממשלה חד מפלגתית, שרבים מראשיה היו בעלי עבר פונדמנטליסטי. שינוי זה בשלטון נתפס כמהפכני על רקע עשרות שנות מודרניזציה ודמוקרטיזציה, שתחילתן בכינון הרפובליקה התורכית על ידי מוסטפה כמאל אתאתורכ האגדי, והמשכן במסלול רצוף מכשולים בדרך לצירופה של תורכיה לאיחוד האירופי.
לכאורה קיימת התנגשות בין שתי תפיסות מנוגדות – מצד אחד האסלאם וציוויו, ומן הצד האחר הדמוקרטיה, ערכיה ואופני התנהלותה. ואולם המנהיגות התורכית החדשה מצהירה על כוונתה ליצור סינתזה דמוקרטית-אסלאמית, בניסיון לעצב מודל שלטוני שיישב את הסתירה ההיסטורית בין שתי תפיסות העולם. בנסיבות אלה עולה השאלה האם מודל פוליטי ותרבותי זה אפשרי, או שגלום בו פוטנציאל להתנגשות שתביא את קיצו. אם ארדואן ומפלגתו יעמדו במחוייבות דמו-אסלאמית, עשוי המודל התורכי לשמש ניסיון מרתק ולפתוח את העולם המוסלמי לערכי קידמה ודמוקרטיה, גם אם הוא יהיה שונה מן המודל המערבי.

ד"ר אלון ליאל, מחברם של שני ספרים בנושא התורכי: תורכיה במזרח התיכון (1994), תורכיה, צבא אסלאם ופוליטיקה (1999), ושל הספר צדק שחור – המהפך הדרום אפריקני (1999). ספריו ראו אור בספריית קו אדום, הוצאת הקיבוץ מאוחד, ליאל היה בעבר מנכ"ל משרד החוץ, וכיום הוא מרצה בחוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת תל אביב ובמרכז הבינתחומי בהרצליה.