מטלון כותבת כאן בז'אנרים שונים של מסות ורשימות, הנושקות גם לסיפור הקצר. הספר נפתח בקבוצה של רשימות אוטוביוגרפיות, ובעקבותיהן התבוננויות בצילום ובאמנות פלסטית, ומחשבות על אנשים ומצבים, ועל ספרות. יש בו דיוקנאות המשורטטים ביד דייקנית ובכוח עז של דמיון, ועולים בו המצב הישראלי על שבריו וניגודיו, ובמיוחד דרמת הזהויות הסוערת שלו, והדיאלקטיקה שבין הקול המזרחי לשיח הציוני ההגמוני. המסה של מטלון נכתבת תמיד מזווית אישית וחושפת חיבורים לא צפויים, בטון פרטי, חם, מלא הומור, רווי תמיד באהדה וחמלה לאנושי.
