קבוצת שחקנים, שכונתה 'להקת מערכונים', העזה בשלהי שנת 1945 להציג הצגה באורך מלא, משרתם של שני אדונים ולשנות את שמה ל 'תאטרון קאמרי'. ההצגה זכתה להצלחה רבה וכבר בה ניכרו החידושים שחידש התאטרון. הקאמרי נבדל מ'הבימה' ומ'אהל' בבחירת הרפרטואר, בעברית שנשמעה על במתו, בסגנון הבימוי והמשחק, והוא גם פתח את שעריו בפני שחקנים ואמנים שלא נקלטו בשני התאטרונים הוותיקים. לימים הביאה הצלחתו הגדולה את התאטרונים האחרים לאמץ את חידושיו. בשנות החמישים היה הקאמרי לפופולרי שבתאטרונים בישראל. הפריחה, השגשוג והחנוכה החגיגית של אולמו החדש בשנת העשור לקיומו האפילו על מתחים פנימיים, על מאבקי שליטה ועל מצבו הכלכלי הרעוע. המתחים הכבושים התפרצו לבסוף ב'משבר הגדול' בשנת 1958. הודות למינויו של מנהל חדש ולארגון נוהלי עבודה הצליח הקאמרי להשתקם ולהשיב לעצמו את אהדת הקהל. הספר עוסק בתאטרון הקאמרי כמוסד אמנותי-תרבותי: הוא בוחן את שלבי התפתחותו הן בפן הארגוני והכלכלי, חושף את מרכזיותו התרבותית בשנות החמישים, את השפעתו העמוקה על התאטרונים האחרים, ואת תרומתו לתאטרון הישראלי ולתרבות הישראלית בכללה.