בחודש ספטמבר 1998 הוחלט להעלות את גבול הפקודה המזערית בעסקות בשלב הרציף ובחודש דצמבר 2000 הוחלט להקטין את גבול הפקודה המזערית בבורסה בתל-אביב. בעבודה זו נבחנת ההשפעה של שינויים אלה על נזילותן של המניות ועל שעריהן. אנו בוחנים שתי השערות. הראשונה, לפי מרטון (1987) ועמיהוד, מנדלסון ואונו (1999), להקטנת גבול הפקודה המזערית אמורה להיות השפעה חיובית על נזילותן של המניות ועל שעריהן. זה נובע מכך שהקטנת גבול הפקודה המזערית צפויה להגדיל את בסיס המשקיעים במניה וכתוצאה מכך נזילותה עולה, מחיר ההון יורד ושעריה עולים בהתאמה. ההשערה השניה היא שההשפעה של הקטנת גבול הפקודה המזערית תלויה גם במידת נזילותן של המניות. דהיינו, להקטנת גבול הפקודה המזערית השפעה חיובית (שלילית) על מניות שמלכתחילה מידת נזילותן גבוהה (נמוכה). באופן דומה, ההשפעה של הגדלת גבול הפקודה המזערית היא הפוכה. אחד ההסברים לכך הוא שהקטנה של גודל הפקודה המזערית גורמת לשתי השפעות מנוגדות זו לזו. מחד, היא מאפשרת למשקיעים בודדים להגדיל את מספר המניות שהם כוללים בתיק ההשקעות שלהם ולהביא לפיזור יעיל יותר של השקעותיהם שמשמעותו הקטנת פרמיית הסיכון הנדרשת על ידי המשקיעים ועליית שערים בהתאם. מאידך, לירידה אפשרית ברמת הנזילות ועלייה בתנודתיות שערי המניות תהיה השפעה שלילית על שערי המניות. על פי השערה זו, כאשר המניות מאוד סחירות, הגורם הראשון הוא בעל ההשפעה הדומיננטית על שערי המניות, וכאשר מידת סחירותן נמוכה יחסית, הגורם השני הוא בעל ההשפעה דומיננטית על שערי המניות. הממצאים האמפיריים תומכים בהשערה זו. הם מצביעים על הקושי לגזור גזירה שווה לכלל המניות ועל הצורך לשקול כל שינוי בכללי המסחר בהתחשב בהבדלים במידת נזילותן של המניות.