ב־6 באוקטובר 1973 בשעה 16:00 נותק הקשר עם מוצב החרמון, ודגל סוריה הונף על גג "העיניים של המדינה". המוצב, שאיש לא האמין שניתן לכבוש אותו, נפל כמעט ללא קרב.

ב־22 באוקטובר בשעה 10:50 שב והתנוסס דגל כחול־לבן, לצד דגל חטיבת גולני, וברשת הקשר נשמע המשפט: "תחנות כל העולם האזינו, החרמון בידי גולני..."

הר אחד, מוצב אחד ושלושה דגלים מכילים בתוכם את סיפורה של המלחמה שנכפתה על ישראל ביום הכיפורים: המחדל, הלם התבוסה, פני השבויים וצהלות האויב, ומולם נחישות הלוחמים להשיב את הכבוד שנרמס. הכבוד של גולני.

הקרב על החרמון מביא לראשונה את סיפורו של ההר שהפך לאחד מסמלי המלחמה; את סיפורי החיילים שכותרו בתוך המחילות, נשבו, עונו, הושפלו ושמרו על צלם אנוש גם במרתפי החקירות של כלא אל־מאזה בדמשק; את סיפורי המפקדים והחיילים שיצאו לחלץ את חבריהם הנצורים; את הלוחמים שהסתערו קדימה ולא חזרו; את החובשים שהמשיכו לטפל בפצועים עד שעלו על הצלב של הצלף הסורי; את החיילים הפשוטים שנאחזו בזיזי הסלעים וברגבי האדמה עד שהכריעו את הקרב -- את סיפור הגבורה של חטיבה מספר 1 שאיבדה 84 לוחמים ומפקדים על הגבעות הסלעיות שמהן הגנו לוחמי הקומנדו הסורים על המוצב הכבוש.

הקרב על החרמון הוא סיפורו של ההר, של האנשים שהיו בו ושל הלוחמים שיצאו לקרב האחרון במלחמת יום הכיפורים.

זהו סיפור על קרב גבורה, על אחוות לוחמים ועל מיתוס אחד -- "העיניים של המדינה".