הפרוזה השירית של הסופר יואל הופמן מתמיהה את קוראי הספרות העברית כבר עשרים וחמש שנה. היא מפליאה בחידתיות של עלילותיה המוסוות; בהומור המפתיע שהיא מייבאת מהמזרח הרחוק ומספרות הנונסנס; ובלשונה, שלהגיונה המומצא אין דומה בספרות העברית.
חוקרת הספרות רחל אלבק-גדרון מדובבת את הפרוזה הזו בקול ביקורתי המיוחד לה, באופן שהופך את חידת הופמן לשאלה עיונית עברית פוסט-מודרנית שאפשר אולי לכנותה ״הופמנית״. בשבעת פרקיו משוחח הספר בלשבון ביקורתית משוכללת עם שפות הסיפור השונות שהפרוזה של הופמן ״משתמשת״ בהן: לשון השירה, חידות הקואן ומכתמי הזן, שפת התצלום המצוטט וסיפורי העלילה של גיבורי הופמן. זהו ספר ביקורת המעורר את קואיו להמציא לעצמם אף הם שפת קריאה משל עצמם ביצירותיו של אחד הסופרים המעוררים ביותר בספרות העברית של זמננו.
