התערוכה ”מלחמה ואמנות” עוסקת בבחינת הקשר שבין אסטרטגיות אמנותיות ואסטרטגיות המלחמה. העיסוק המסורתי בשאלת הקשר שבין אמנות ומלחמה דן באופן שבו עימותים מלחמתיים באים לידי ביטוי באמנות. שאלות אקטואליות יותר מתעוררות כאשר בוחנים את האמנות בראש ובראשונה כטכניקה ומכירים בכך שהיא מושפעת מטכניקות של מלחמה שכן כלי המלחמה המודרניים יצרו שיטות חדשות לצפייה, להתבוננות, להמחשה חזותית ולעיבוד הנתונים המופקים משיטות אלו.

ההתבוננות האינטנסיווית בשדה המלחמה גורמת לכך שהאסתטיקה של המלחמה מעצבת את הדימויים של האמנות, ולהיפך – האמנות מגדירה את גבולות הנראה.

במקביל מתקיים קשר נוסף בין אמנות למלחמה. השיח האמנותי מדבר על שבירת הכללים, הרס המסורת והפרת טאבו. במלים אחרות: האמנות המודרנית לא רק מלווה, מתארת או מבקרת את המלחמה אלא מנהלת מלחמה בעצמה. האמנות המודרנית והאוונגרד מייצרים דימויים חדשים בתוך המסגרות הישנות, ובכך יוצרים שבר חברתי שהוא הבדל מלאכותי שנוצר על-ידי האמנות, פועל בדומה להבדלים ”טבעיים” בתוך החברה ולפיכך יש לייחס לו את אותה החשיבות ואת אותו הכוח. כלומר: האמנות פועלת לא מתארת ומלווה קונפליקטים חברתיים אלא לוקחת חלק פעיל בייצורם.

בתערוכה משתתפים אמנים מישראל, פלסטין, שוודיה, גרמניה ואיטליה והיא מנסה לבדוק את שאלת הקשר בין אמנות ומלחמה דרך שתי פרספקטיבות אלו: היחס שבין טכניקות האמנות וטכניקות המלחמה ושאלת התפקיד של האמנות ביצירת הבדלים חברתיים ותרבותיים.