הספרות היפה של ימי הביניים היתה מועדון גברי אקסקלוסיבי שנשים יהודיות סולקו ממנו, הן ככותבות והן כקוראות. במועדון זה היו שירים, סיפורים, בדיחות ואמרות כנף על אודות נשים מטבע עובר לסוחר. משוררים - כמו רבנים, פילוסופים, רופאים, פוסקים ובעלי מוסר - זיהו נשיות עם גופניות וטומאה, ונעו תדיר בין דמוניזציה של נשים לאידיאליזציה של דמות האהובה המושלמת והבלתי מושגת.
ספרה של רוזן עוסק בשירים וסיפורים עבריים שנכתבו בספרד, פרובנס ואיטליה בהקשרים מגוונים (מקורות יהודיים, ספרות ערבית, ספרויות אירופה).
הוא מציג ספרות זו מפרספקטיבה כפולה: מצד אחד, כמעשה אומנות ומצד שני, כמכשיר חברתי. נבחנות בו האסטרטגיות ששימשו בטקסטים להרחקת נשים, השתקתן והפיכתן לאובייקטים.
נשאלות בו השאלות: כיצד מוצג ומיוצג ה"אחר" הנשי על ידי ה"אני" ההגמוני, הגברי? באיזו מידה משקפים הטקסטים הספרותיים לא רק תפיסות על אודות נשים, אלא גם את מציאות חייהן של נשים ושל גברים? האם הכתיבה הגברית על אודות נשים מתארת נשיות או ממציאה אותה? האם הקולות הנשיים הלכודים בטקסטים הגבריים הם "אותנטיים" או משרתים את העמדה הגברית?
טובה רוזן היא פרופסור לספרות עברית בימי הביניים באוניברסיטת תל אביב.
