בשנת 1997 יצא לאקרנים סרטו של רוברטו בניני "החיים יפים". הסרט זכה להצלחה מסחרית עצומה, להכרה אמנותית גלובלית וגרף עשרות פרסים, כולל שלושה פרסי אוסקר. בו-זמנית, הסרט עורר מחאה חסרת תקדים בשיח האמנות והתרבות, סערה שניתן לפרשה כהפגן פוסט-טראומטי הן לשואה והן ליחסים הטעונים היסטורית בין היהדות לנצרות. עלילת הסרט מתרחשת בתקופת השואה, אך הסרט מתכתב עם טראומות נוספות – היסטוריות,  אוניברסליות – ועם תופעת השעיר לעזאזל.  כל אלה באים לידי ביטוי בסרט באמצעים אמנותיים, כמו עצם השימוש בקומדיה, בדמות הליצן, לצד התייחסות ישירה ועקיפה לדימויים ולמיתוסים מהתרבות המערבית. בספר זה מתחקה איה בן-דת אחר מטענים חוצי תרבויות באמצעות ניתוח מרובד המשלב המשגה מכמה דיסציפלינות: פילוסופיה, תורת הספרות, תיאטרון, קולנוע, תולדות האמנות ופסיכואנליזה.

"החיים יפים" נבחן בספר זה מבעד לשני צירים פרשניים עיקריים, הפסיכואנליטי והאסתטי. מטרת הקריאה הפסיכואנליטית לבסס את הטענה שקיים קשר מהותי בין הטראומה לייצוגיה הסמליים בשפה, בהומור ובאמנות באופן כללי, ותוך כדי לבחון באופן מעמיק את תופעת השעיר לעזאזל על גווניה. הקריאה האסתטית מתחקה אחר התרבות המערבית שאתה מתכתב בניני: מבעד לנרטיב של הסרט ניתן לזהות את העמדה האריסטוטלית אשר רואה באמנות תכלית וסיבת הגילוי הנשגב האלוהי. השקפה זו אינה בהכרח דתית, אך גם אינה עומדת בסתירה להשקפה כזאת, שכן בניני רואה במופלא של אהבת בני זוג ואהבת הורים את  הנשגב באשר הוא.

ב"החיים יפים" ההומור והקומי משבשים במכוון אנלוגיות והקשרים בנאליים וסונטים בקנון הדתי והתרבותי. אגב כך, מבעד לקומי נרמזת האפשרות שהמשבר שאליו נקלע העולם נובע, אולי, גם מאותה תרבות מערבית אשר להגות של אריסטו ולמפרשיה יש חלק מכריע בהתפתחותה.  בניני אינו מצהיר, נואם או מפרש – הוא  האלוזון שמציג ומזהיר מתוך פטפוט כביכול אקראי, שטותי וגדוש מפני הצמדות אובססיבית לסיפורי- העל ולפרשנות המסולפת שניתנה להם.

איה בן-דת היא אמנית רב-תחומית – ציירת, פסלת, קרמיקאית וחוקרת של תולדות האמנות.