לאה גולדברג בעיקר כמשוררת, ובמידה לא קטנה כסופרת ילדים, מספרת וחוקרת ספרות; ואולם חלק ניכר מפועלה היה בתחום התיאטרון. את עולמה כמחזאית קנתה במחזה "בעלת הארמון", שהועלה לראשונה בקאמרי ב-1955. לאחר פטירתה ב-1970 נמצאו בעזבונה כתבי יד נוספים של מערכונים, מחזות וחלקי מחזות, שנכתבו מאז עלייתה ארצה בשנת 1935 ועד סוף שנות ה-50. אחד מהם - ההר האילם - ראה אור ב-1979. הבולט מבין המחזות שלא ראו אור הוא "ים בחלון", המחזה הראשון שכתבה ואשר הוצג (ב-1938), אך לא פורסם ונודע רק מן הביקורות שהופיעו בעיתונות לאחר ההצגה. במרכז המחזה עומדת אישה אמנית, ואין ספק שהקדים את זמנו. במחקה משרטטת המחברת את דיוקן התקופה. משחזרת את תגובות הביקורת והצופים ומצביעה על ה"לקח" שלמדה לאה גולדברג מכשלונה: במחזות הבאים שלה השתדלה יותר להיענות לציפיות של הצופים.

חיבורה של אילנה נאמן נכתב במקורו כעבודת גמר באוניברסיטת תל אביב (1993), ויש בו תרומה של ממש הן למחקר התיאטרון העברי בראשיתו והן לחקר יצירתה ועולמה של לאה גולדברג. אילנה נאמן נפטרה שנתיים לאחר כתיבת המחקר ולא זכתה לראותו בדפוס.