האליטה הפוליטית בארץ, ראשיתה באותם פעילים, הוזים וחולמים, שבאו לארץ ישראל להגשים חלום, וליצור כאן חברה חדשה.
כורח הנסיבות הביא את אותם ראשונים לדבוק האחד בחברו, על מנת שיוכלו יחד להתמודד מול תלאות היום-יום; והקשר הלך והתחזק, הלך והתהדק, כאשר העוצמה המשותפת שהופעלה, על מנת לשרוד, הפכה במהרה לכח, שתכליתו לצבור עמדות השפעה.
משפחות ה"אצולה" החדשות, הבינו במהרה את משמעות העוצמה שניתנה בידיהם, ולמדו להשתמש בנתיבי ההשפעה החדשים לתועלתם.
שיכבה זו של מקבלי ההחלטות, השכילה להעדיף ולהתחלק בכח עם מקורבים-נאמנים, הקשורים, לרוב בקשר דם. ואם הצליח גורם "זר" להסתנן אל הצמרת הסגורה, ידעו חברי האליטה להעבירו אל צידם, לרוב באמצעות קשרי תועלת, תקציבים וכבוד, ואפילו בקשרי חיתון, והוא נבלע באליטה.
על אף שתמיד ידעו בעלי העוצמה לחזור ולהצהיר כי המערכת הפוליטית הנהוגה בישראל פתוחה לכל, וכל פעיל פוליטי, בעל כישורים ורצון, יכול להבחר באופן דמוקרטי לכל תפקיד, לכל מישרה, ולהגיע אף אל צמרת הפירמידה הפוליטית, הרי המציאות לועגת להצהרות אלה, שהרי מעולם לא בחרו אותם פעילים מן השורה את מנהיגיהם, אלא תמיד ידעו בעלי השררה להשתמש ב"מתווכים" מטעמם, ו"לסגור" את העיסקאות מראש, ובאופן דיסקרטי.
"התמונה המשפחתית" בחיי מדינת ישראל, מציגה, עדיין, את בעלי ההשפעה בתחומי העשיה הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים. הם מחזיקים בידיהם את המונופול על העוצמה, ונהנים מן היתרונות וההישגים שהשלטון, ועמו הכח הפוליטי, מעניקים להם.