נקודת המוצא של ספר זה, העוסק בשירה העברית במאה ה18- ובמאה ה19-, היא השירה העברית של המאה ה20-, ובראש וראשונה - שירת ביאליק, מסדה ופיסגתה של שירה זו. הקשרים הישירים והעקיפים בין גאות השירה העברית במאה ה20- לבין שירת ביאליק מוכרים וידועים, במידה רבה, אלא שחטיבה זו בכללותה, ושירת ביאליק בראשה, נתפסת עדיין, במידה רבה של צדק, כמין נס, שמתחולל לפתע פתאום, באורח בלתי צפוי ובלתי מוסבר.

בספר זה מנסה עוזי שביט, מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, לשרטט בראשי פרקים את קו ההתפתחות העיקרי המוביל מראשיתה הדלה של השירה העברית החדשה במאה ה18- עד להמראתה בבת אחת אל על בראשית המאה ה20-. על היבט אחד של התפתחות זו, ההיבט הריתמי, הצביע המחבר לא מכבר בספרו הקודם ``המהפכה הריתמית`` (1983). בספר הנוכחי מודגשים היבטים אחרים, נוספים: אקלימה האידאי של שירה זו; התנאים ההיסטורים להולדתה ולהתפתחותה; והקשרים שבין התפתחויותיה הצורניות והז`אנריות לבין התמורות בעולמה הרוחני, מאז התחלותיה הראשונות במאה ה18- בהולנד ובגרמניה (רמח``ל וויזל), דרך התפתחותה במחצית השניה של המאה ה19- ברוסיה (מיכ``ל ויל``ג), ועד להבשלתה המלאה בראשית המאה ה20- (ביאליק וטשרניחובסקי).