ההסתדרות היא הגוף הוולונטרי הגדול ביותר במדינת ישראל. בכמה מובנים מהוות מערכות ההסתדרות מערכות שלטוניות מול אלה של השלטון המרכזי, הממשלה. ההסתדרות הינה בעת ובעונה אחת ארגון המגן על זכויות העובדים מפני ניצול המעסיקים ומעסיק שבבעלותו רשת ענפה של מפעלים ומקומות עבודה. בנוסף לאלה, ההסתדרות אחראית לפיתוח מערכות בריאות (בתי חולים וקופת חולים), ספורט ותרבות (כגון קבוצות ספורט, מפעלי תרבות וחינוך, עיתונים וסניפי הנוער העובד) וכן מקיימת פעולות שוטפות במועדונים ובמרכזים הפרושים בכל רחבי הארץ – מועדונים ומרכזים קהילתיים, בתי ספר מקצועיים, מועדוני נעמ"ת ועוד.

פעילותה של ההסתדרות בקרב האוכלוסיה הערבית הינה ארוכת שנים, היא הייתה הארגון הציבורי הגדול הראשון שקיבל לשורותיו ערבים כחברים שווי זכויות. ב-1952 התקבלו פועלים ערבים כחברים מן המניין באיגודים מקצועיים ובקופות הגמל, ב-1954 התקבלו משוחררי צה"ל ואנשי מילואים ערבים ודרוזים להסתדרות ומ-1959 יכלו כלל הפועלים הערבים במדינה להצטרף כחברים מלאים (בן-מאיר, 1978). בנוסף לקופת חולים, שסניפיה פועלים במרבית הישובים הערבים, פועלת ההסתדרות בכל התחומים שנזכרו לעיל גם בקרב האוכלוסיה הערבית. החברים הערבים מהווים כיום כ-15% מכלל 1.5 מיליון חברי ההסתדרות ומספרם כמאתיים ועשרים אלף. למרות זאת, ניכרת אפליה בשירותים הניתנים להם כחברים בהסתדרות ובייצוגם באמצעות מועצות הפועלים. במגזר הערבי כולו קיימות רק ארבע מועצות פועלים נבחרות: בטייבה, בשפרעם, בנצרת ובמרכז הגליל. בחלק מן הישובים פועלות מועצות ממונות, דבר המבטיח שליטה של המנגנון ההסתדרותי בהן. במקומות אחרים משתייכים החברים הערבים למועצות פועלים בישובים יהודיים סמוכים וגם שם ייצוגם אינו משמעותי. הבחירות לוועידה ה-17 של ההסתדרות, שנערכו ב-10 במאי 1994, נערכו כשנתיים לאחר המהפך השלטוני שחל בעקבות הבחירות לכנסת ה-13 ביוני 1992 וכן לאחר הבחירות המוניציפליות שנערכו בנובמבר 1993. שתי מערכות אלה מהוות מבחינות מסוימות מוקד השוואה לבחירות להסתדרות.