קרל שמיט, בכיר המשפטנים של הרייך השלישי, נמנה עם ההוגים הבולטים ביותר של המחשבה המדינית ושל הפילוסופיה של המשפט במאה העשרים. בשנים האחרונות הולך ומתחזק מעמדו בחוגים אינטלקטואליים, והוא נחשב היום כמי שדבריו על מושגי היסוד של המחשבה המדינית ראויים לדיון רציני וכוללים בתוכם לקחים ותובנות עמוקים. אמנם הנאציוּת של שמיט אינה בגדר סוד, אך בולטת גם מגמתם של מרבית הכותבים על שמיט בארץ ובחוץ לארץ להמעיט בחשיבותה של עובדה זו. יתר על כן, בשעה שבאירופה ניטש ויכוח אידיאולוגי חריף בעניין שמיט, הדי הוויכוח נעדרים כמעט לחלוטין מן המרחב הציבורי האינטלקטואלי והאקדמי בארץ. ספר זה הוא אפוא בבחינת טקס חניכה צנוע לוויכוח השמיטיאני האמיתי.
טענתו היסודית של זרקא היא שהאנטישמיות של שמיט אינה "רק" ביטוי לאופורטוניזם ציני מצדו, או פן לא-נעים באופיו, אלא יסוד מכונן של התיאוריה המשפטית והפוליטית שלו. אין עוררין על כך ששמיט סיפק את הצורך של הנאצים בלבוש מעין-חוקי לפשעים שחוללו, אך להשקפתו של זרקא, שמיט מילא תפקיד מהותי יותר בתהליך שהוביל אל הפתרון הסופי: חוקי הגזע של המדינה הנאצית לא באו רק ליצור מראית עין של מהוגנות משפטית, אלא היו גורם שבלעדיו לא ניתן היה להפוך מדינה מודרנית כמו גרמניה למדינת רצח עם.
