הסיפור שלא סופר חוקר את שכתוב הסיפור המקראי – או הסיפור הדרשני – בספרות חז"ל מזווית הראייה של פואטיקה תיאורית והיסטורית. אפשר היה לצפות שמעמדו הקנוני של התנ"ך יְקבע אותו ויהפכו לחסין מפני כל שינוי, הוספה או הפחתה. אך תולדות התקבלותו מלמדות את ההפך מזה: המעמד הקנוני של הטקסט – זה אשר עומד בבסיס הלגיטימיות התרבותית שלו –דווקא הוא מזמין ניכוס ועיבוד מתמיד שלו.
השאלות שעומדות במרכז הדיון בספר הן מדוע שכתבו החכמים את הסיפור המקראי וכיצד עשו זאת: איך הסיפור הדרשני מנכס לעצמו את ההון התרבותי של הטקסט הקנוני ומשתלט על כוחו ועל משמעויותיו? מהו המנגנון ההרמנויטי שמאפשר את הקריאות החדשות?
כל שכתוב מורכב ממגמות הפוכות: כפיפות ויצירתיות, המשכיות והתחדשות. מצד אחד השכתוב מוקיר את הטקסט הקנוני ומכיר בסמכותו; מצד שני הוא משנה את מקורו ובהכרח מלמד על דבר מה שחסר בו, ובכך מערער על סמכות זו. הדיאלקטיקה המיוחדת של הסיפור הדרשני היא במיזוג בין הפרשנות והסיפוריות, בין ההכרה בסמכות והמאבק בה, השרויות במתח מתמיד ויחד קובעות את זהותו הספרותית.
