האם תהליך הקִדמה החריב את חירותם הטבעית של בני האדם ואת אושרם הראשוני, או שמא רק באמצעותו יוכלו להגשים את חירותם?
ז'ן ז'ק רוסו מוכר כהוגה דעות פרדוקסלי שהפילוסופיה שלו נדמית לא פעם כסותרת את עצמה. השקפותיו הפוליטיות היו מקור השראה לדמוקרטיה המודרנית אבל גם למשטרים טוטליטריים. רוסו מציג תמונה מורכבת, כפולת פנים, כמעט בכל נושא שבו עסק. הפרדוקסליות שלו באה לידי ביטוי גם ביחסו אל שאלת הקִדמה והקשר בינה לבין חירות האדם. רוסו טוען, מחד גיסא, שתהליך הקִדמה החריב את חירותם הטבעית של בני האדם ואת אושרם הראשוני. מאידך גיסא הוא טוען שרק באמצעות תהליך היסטורי של קִדמה יוכלו בני האדם להגשים את חירותם הלכה למעשה. האם רוסו סותר את עצמו?
בספר רוסו: הקִדמה כמלכודת מנסה המחבר להראות שלא כך הדבר. רוסו אכן החזיק בשתי הטענות, אולם הן ארוגות אצלו במערך דיאלקטי, שבו היסודות הסותרים-לכאורה שלובים זה בזה, מבנים זה את זה ומעצבים זה את זה. הקִדמה, על פי רוסו, אכן החריבה את החירות הטבעית של האדם, אבל דווקא משום כך רק באמצעותה אפשר לכונן מחדש את החירות כחירות אזרחית. הכינון מחדש של החירות אינו מובטח; בני האדם צריכים לכוון לשם כך את הקִדמה, להנחותה, ולא לצעוד בעקבותיה כעיוורים. כל עוד נמנעים בני האדם מלאחוז באופן מודע בהגה הקִדמה, היא תישאר תהליך של דיכוי ולא של שחרור. בחשיפתו את הקו האפל שבתהליך הקִדמה מראה יפתח גולדמן כי רוסו חורג מן אופטימיזם שאפיין את הפילוסופיה הפוליטית של המאות השמונה עשרה והתשע עשרה. נוסף על כך, על ידי עימות הגותו של רוסו עם הגותם של מרקס ושל אנשי אסכולת פרנקפורט מראה המחבר כי אפשר למצוא אצל רוסו יסודות של התאוריה הביקורתית שעלתה לגדולה במאה העשרים, ובעיקר שילוב דיאלקטי בין נאמנות לערכי הנאורות ולאידאת הקִדמה מזה ויחס פסימי וספקני כלפיהן מזה.
