"שנות השלושים ושנות הארבעים הן שנות שלטונו של הסמל במעשה ובמחשבת השירה העברית בארץ-ישראל. ב-1934 פרסם אברהם שלונסקי את ספר השירים אבני בוהו, שהפך לספר הלימוד של האסכולה השירית הסימבוליסטית שצמחה סביבו. נתן אלתרמן, יוכבד בת-מרים, עזרא זוסמן, יעקב אורלנד, לאה גולדברג, אברהם חלפי, אלכסנדר פן, יונתן רטוש ואחרים כתבו, כל אחד בדרכו, שירה סימבוליסטית מוסיקלית בעלת צורניות מוקפדת, שהתרכזה בתוגת הקיום המודרני כעמדה כלל-אנושית, מופשטת, לעיתים גם פציפיסטית, המתממשת במרחבים אירופאית.
אבל ב-1 לספטמבר 1939, עם פלישת גרמניה לאדמת פולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה, עלו דילמות ופחדים קונקרטיים בעוצמה כה רבה, עד שלא ניתן היה להתעלם מהם. החרדה לגורל יהודי אירופה וההכרה כי מדובר בהתפרצות אלימה, שתוצאותיה עלולות להיות נוראות מכל, עוררו דיון נוקב בתוך האסכולה הסימבוליסטית: האם לנוכח אימי המלחמה מחוייבת השירה להתגייס למאמץ הלאומי? הסימבוליזם העברי, שאת תולדותיו ותהפוכותיו משרטט ספרו של חנן חבר, פתאום מראה המלחמה: לאומיות ואלימות בשירה העברית בשנות הארבעים, מתגבש מאז ובמהלך שנות הארבעים כשיח של אלימות. בראשית המלחמה עדיין התרכזה השירה הסימבוליסטית בבנייתה של תרבות לאומית ריבונית, כזו שאמורה להתמודד עם האלימות המכוונת כלפיה. הסמל הטוטאלי של "המת-החי", במיוחד בספר שיריו של אלתרמן שמחת עניים (1941), תרם אז לבנייתו של דימוי קולקטיבי זה. אך מסוף 1942, משהחלה לחלחל ההכרה כי אירועי המלחמה חורגים הרבה מעבר למסכת נוראה של רדיפות והרג, וכי מדובר בג'נוסייד כנגד העם היהודי, עשה נתן אלתרמן תפנית דרמטית וכתב את ספרו שירי מכות מצרים (1944), ובו פירק את דימוי הכוח העצמי והריבוני של הלאום היהודי. הוא פורר את הסמל השירי והמיר אותו באלגוריה, המייצגת קולקטיב חלש ונטול הבטחה לגאולה קולקטיבית, וכתב נראטיב שואה החורג מן הסיפור הציוני הריבוני. "
"קריאה חדשנית זו של שירי מכות מצרים מצטרפת בספרו של חנן חבר לשורה של התבוננויות בפואטיקה הסימבוליסטית הארצישראלית, וביחסי הכוח שהיא מפעילה במסגרת הפואטית השליטה בתרבות ובאידיאולוגיה בתקופת השואה ובימי המאבק לעצמאות. תרבות השירה העברית נבחנת בספר כדינמיקה של יחסים בין שירה, לאומיות, דימויים של כוח ושל עימותים לבין העמדה הציונית השלטת במחשה ובספרות והפתרונות הספרותיים שחרגו ממנה כדי לייצג עמדות אלטרנטיביות. ערוץ חתרני בולט כזה הוא שירתן של משוררות הכותבות אודות השואה ועל מלחמת 1948, שמשתמשות בדימויים גופניים כדי לייצר לאומיות נשית. "
"באמצעות חשיפת הסדקים והחריקות במסלול המרכזי של השירה העברית, המתאמץ להחליק על הקונפליקטים בתרבות ובפוליטיקה הלאומית, ולכסות על האלימות העולה בעת ייצור הריבונות הלאומית, מציעים פרקי פתאום מראה המלחמה התבוננות ביקורתית במנגנוניה של התרבות הציונית."
