שנים 1947-1970 בלטו יחסי ישראל-צרפת בשילוב שבין כובד משקלה של השואה, צילה של המדיניות הצרפתית ביחס לערבים והמקרה הייחודי של מדינה שאך נולדה והמשך קיומה בלתי ודאי. ספרה של מירי רוסמן מבקש לרדת לשורשם של היחסים בין שתי המדינות ולבחון את המטען המורכב שביסוד מדיניות החוץ שלהן. לפנינו מחקר חדשני המבוסס על עדויות חדשות וארכיונים שלא היו פתוחים בעבר. המחברת הצליחה להגיע למסמכים נדירים כמו אוספים של מדינאים צרפתים, מסמכים של האו"ם ושל משרד החוץ הצרפתי. לאלה הצטרפו הארכיונים של חיל האוויר וצבא היבשה הצרפתים שבוַונסֶן, ארכיוני צה"ל, ארכיוני המדינה והארכיונים הלאומיים. את המסמכים הכתובים משלים מספר רב של עדויות מפי אישים מהשורה הראשונה, למשל רנה בלוך, קוב דה מורוויל, מוקה לימון ושמעון פרס.

הספר פותח בניצחון בעלות הברית ובמלחמה הקרה: צרפת כבר איננה מעצמה, ובמקביל היא מתמודדת עם קשיים כלכליים ופוליטיים מפנים ומחוץ. היא מסייעת לפעילות הציונית אך גם מהססת ביחס לתוכנית החלוקה, כמו גם ביחס לעצם ההכרה במדינת ישראל. חלקו השני של הספר עוסק בשנים 1953-1962, והוא מתאר כיצד עברו יחסי צרפת וישראל מנורמליזציה ל"אידיליה" אשר בשיאה שיתוף הפעולה במבצע קדש. החלק השלישי והאחרון מתאר את מדיניות החוץ הצרפתית בעקבות עצמאות אלג'יריה בשנת 1962, בעיקר חידוש קשריה עם העולם הערבי. פרשת ספינות שרבורג בשנת 1969 בראשות מוקה לימון וגירושו מצרפת מגלמים את סופה של הקרבה הייחודית בין המדינות.


ד"ר מרים רוסמן היא היסטוריונית, בעלת תואר דוקטור מאוניברסיטת הסורבון; מרואיינת תדיר על ידי המדיה הצרפתית בעניינים הקשורים ביחסי צרפת-ישראל.