המונח "משמעות החיים" עלול להישמע עבור רבים מיושן ומשונה, משהו שדורש הצלפות סאטיריות מצד מונטי פייתון או דאגלס אדמס. התיאורטיקן הביקורתי טרי איגלטון בוחן ברצינות חדה ולעתים בשנינות משעשעת את השאלה הגדולה ואף מציע את תשובתו המפתיעה.בספר זה בוחן טרי איגלטון כיצד במשך מאות בשנים ענו הוגים וכותבים – החל ממרקס ושופנהאואר עד לשייקספיר, סארטר או בקט – על השאלה הבסיסית של משמעות החיים. הוא טוען שרק בתקופה המודרנית הפכה שאלה זו, שהיתה חלק מתהליך מובן וחיובי של יצירת משמעות בחיינו, לבעייתית. במקום להתמודד איתה ישירות, רבים מאתנו מתמודדים עם תחושת חוסר המשמעות בחיינו על ידי ניסיון למלא את החיים בכל דבר – מכדורגל עד לסקס, קבלה, כלכלה, רוחניות או פונדמנטליזם. מצד שני, מעיר איגלטון, משכילים רבים טוענים שהחיים הם תאונה אבולוציונית חסרת כל משמעות מהותית פנימית. אם לחיינו יש משמעות, הרי שאנחנו מייצרים אותה תוך כדי השקעה בחיים; משמעות איננה פשוט מצורפת לחיים שלנו. איגלטון מעמיק בבחינת עמדה זו של משמעות כיצירה אישית ומסיק שהיא אינה יציבה במיוחד. תחת זאת הוא טוען שמשמעות החיים לא צריכה להיות פתרון לבעיה, אלא משהו שנוצר כשחיים באופן מסוים; השאלה אינה מטאפיזית אלא אתית. היא אינה משהו נפרד מהחיים, אלא מה שהופך אותם לבעלי ערך – כלומר בעלי איכות כלשהי, עומק, ריבוי ועוצמה של חיים.
