טירופו של דון קיחוטה נעוץ בפריצת הגבול בין הספרות לבין ה"מציאות": האיש הטוב, שהיה שטוף בקריאת ספרות האבירים ההירואית רבת-הגוזמאות, מבטל את החיץ שבין בדיון למציאות ופורץ אל העולם כאביר נודד שיצא מתוך ספריו האהובים. על נשקו העתיק והמחליד, לשונו הנמלצת וכוונותיו הנשגבות – הוא פארודיה מהלכת, או רכובה על סוס קשיש ומיוגע. במסעו הוא משכתב את המציאות, כדי להתאימה לאוטופיה האבירית. כך פונדקים נהפכים בדמיונו לטירות; טחנות-הרוח המפורסמות – לענקים; זונות – לגבירות חצר; וכפרית גסה, שמעולם לא החליף עימה מלה, הופכת לדולסיניאה האצילה והיפהפייה, שכל מעלליו למענה. בכפיית הספרות על החיים הוא דן את עצמו להתנגשות בלתי-פוסקת, מעשית ואידיאית, עם המציאות.
סרוואנטס יצר אנטי-גיבור כפול. מחד, המטורף הפאתטי, החדור תחושת שליחות שבאה לידי ביטוי גרוטסקי; ומאידך – האיכר הפשוט והמעשי, השוטה-הפיקח, השעיר לעזאזל שחושף פגמים ועיוותים חברתיים ומוסדיים, והוא מקור לאינספור סיטואציות קומיות. סנצ'ו פאנסה מלווה את דון קיחוטה כמו חומר החיוני לרוח, כמו מציאות שבלעדיה אין אשליה.
בחלק השני סובב דון קיחוטה בקרב קוראי החלק הראשון, כלומר: התגשם חלומו להיות גיבור ספרותי. הדמויות הראשיות עצמן דנות בספר ובהצלחתו ומחוות דעה על יוצרו – מסנגרות עליו, מותחות ביקורת, ואף מכנות אותו "בּוּר פטפטן".
אולי נעוצים גדולתו של הספר וסוד קסמו במינון הנכון של טראגי וקומי, בשילוב בין סיפור הרפתקאות לביקורת חברתית, בין שעשוע לכל קורא בכל הזמנים לבין עיסוק יסודי בספרות, בפוליטיקה ובדת – ובקיצור, בהיותו יצירת מופת ובידור צרוף כאחד.
