לקראת סוף ימיו, בהיותו מרותק למטה, פראנץ רוזנצויג כתב שלאחר סיום כוכב הגאולה כוותנו היתה לשקוד שנים רבות בלימוד ההלכה, בתקווה שלבסוף יכתוב ספר אודות ההלכה. בספר זה, ליאון וינר דאו בא לטעון כי יש בכתביו הקיימים של רוזנצוויג חומר דיו בכדי לשער כיצד היתה נראית גישה להלכה על-פי משנתו. בחלקו הראשון של הספר, וינר דאו מראה כי אכן יש במשנת רוזנצוויג יסודות עמוקים ויציבים מספיק, שעליהם ניתן לבנות ולהשתית תיאוריה של ההלכה. כך שלאיגרת הידועה של רוזנצוויג למרטין בובר, "הבונים", וכן לאמירה הידועה של רוזנצוויג שהוא "עדיין לא" מניח תפילין, מתווסף מלוא העומק הפילוסופי המאפיין את משנת רוזנצוויג.
בחלקו השני של הספר, וינר דאו בוחן שלוש סוגיות בשיח ההלכתי מתקופות שונות – בתורת חז"ל, בהנתגדות של חכמי פולין לשולחן ערוך, ובחסידות איזביצא/ראדזין – ומראה כי הגישה ההלכתית הנובעת ממשנת רוזנצוויג תואמת מגמות אלו בשיח ההלכתי. בכך וינר דאו מראה כי רוזנצוויג פעל על-פי אינטואיציות דתיות-הלכתיות עמוקות.
לבסוף, עולה מספר זה כי לא זו בלבד שיריעתו של השיח ההלכתי רחבה מספיק כדי לכלול את גישתו של רוזנצוויג, אלא גם שהשיח יוצא נשכר מהכנסת גישתו של רוזנצוויג אל תוכו.
