אני לא יודעת למה, זה פשוט תמיד... היה ככה.

כשכל החברות הטובות שלי התאהבו בנפשות התאומות שלהן באוניברסיטה, אני נשארתי מאחור. אני הייתי אלי, בת הדודה היפה של הקוורטרבק הכוכב, רומיאו פרינס. הייתי אלי, החברה הכי טובה של קבוצת הבנות הנפלאה ביותר שאי פעם הכרתי. ואני הייתי אלי, זאת שעליה כולם יכולים לסמוך. אבל מבחינתי, אני הייתי אלי, הבחורה עם הלב שאף אחד לא ביקש... ואני הייתי אלי, הבחורה שמתחת להכול הייתה בודדה בצורה שוברת לב.

אני אוהבת אהבה. המחשבה עליה, ההתרגשות מלאת המתח בלהתאהב בבחור הנכון, התשוקה לכך שמישהו יהפוך לכל עולמי... ושאני אהפוך לכל עולמו. תמיד רציתי רומן אפי ומשנה חיים של תשוקה ולבבות דוהרים. תמיד רציתי את הסיפור מהאגדות. תמיד רציתי הכול. זה פשוט לא נראה כאילו אי פעם אקבל את זה.

בשנים האחרונות התמקדתי בקריירה שלי כאוצרת במוזיאונים. אני הטובה ביותר, זאת שכל מוזיאון רוצה להעסיק. אז כשהייתה לי הזדמנות לעבור לסיאטל, קפצתי עליה. בן הדוד שלי והחברה הכי טובה שלי גרו בסיאטל, ואני הייתי צריכה שינוי. הייתי צריכה התחלה חדשה.

לא ציפיתי להכיר מישהו בעיר האזמרגד. לא ציפיתי לעבוד קרוב כל כך לפַסל החדש המתבודד, שעיצוב הגלריה החשוב מכול שלי סבב סביבו. ובטח ובטח שלא ציפיתי להתאהב בו... אהבה אפית ומשנה חיים של לבבות דוהרים...

סיפור האגדה האמיתי שלי בהתגשמותו.

אבל כמו בכל סיפור אגדה, יש גם נבל, נפש אפלה ומעונה... פשוט לא ידעתי שהנבל והגיבור בסיפור שלי יהיו, בסופו של דבר, אותו אדם ממש.

-- מהכריכה האחורית.